הסיפור שלי
בין עזה לסטודיו
קוראים לי בן פרץ, החברים קוראים לי בנג'ה. אני בן שלושים ושלוש, גר בנתיבות, ומצייר מאז שאני זוכר את עצמי.
אמא שלי מספרת שהיא זוכרת אותי מצייר עוד לפני שלמדתי לכתוב. בבית הספר הייתי ממלא את המחברות בציורים עד שלא נשאר מקום למילים, והמורים היו מתעצבנים. אני פשוט אהבתי את זה. את הריכוז, את השקט מול הדף הלבן, ואת הרגע שבו משהו שהיה ריק מתחיל לקבל חיים.
עם השנים הציור הפך אצלי ממשהו שאני אוהב לעשות למשהו שאני לוקח ברצינות. למדתי המון טכניקות, ניסיתי חומרים, בדקתי סגנונות, ובעיקר עבדתי הרבה כדי להבין איך לוקחים רעיון מהראש והופכים אותו לציור שנראה נכון על הקנבס.
היום אני עובד בעיקר עם אקריליק. אני אוהב ליצור טקסטורות, עומק, תנועה ונוכחות. אני לא מצייר בסגנון אחד בלבד. אני עובד על פורטרטים, על יצירות אבסטרקטיות, וגם על נושאים אחרים, לפי מה שמדבר אליי. מה שחשוב לי זה שהציור לא ייצא שטוח או גנרי, אלא עבודה אמיתית שדורשת המון מחשבה מאחורי כל יצירה.
לפני כמה שנים החלטתי לקחת את האהבה הזאת צעד קדימה. ציירתי, פרסמתי, קיבלתי תגובות, ואז גם התחילו להגיע הזמנות. פתחתי עסק קטן, עשיתי תערוכה ראשונה, מכרתי עבודות, ובפעם הראשונה הרגשתי שזה לא רק משהו שאני טוב בו, אלא זה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
ואז הגיע השבעה באוקטובר.
אני גר בנתיבות, בדרום. צבע אדום, יירוטים ופיצוצים הם חלק מהמציאות כאן, אבל באותו בוקר היה ברור שזה משהו אחר לגמרי. זה היה היום הקטלני ביותר בתולדות המדינה, יום ששינה את החיים של מדינה שלמה.
באותו רגע הקפיצו אותנו למילואים, וזמן קצר אחרי זה כבר הייתי בעזה.
מאז עשיתי כמעט שבע מאות ימי מילואים. סבב אחרי סבב. זו תקופה שבה החיים האזרחיים נעצרים שוב ושוב. הסטודיו מחכה, הציורים מחכים, הלקוחות מחכים, ואתה מנסה בכל פעם לחזור הביתה ולהמשיך מאותה נקודה, למרות שבפנים אתה כבר לא בדיוק באותו מקום.
בכל פעם שחזרתי הביתה חיכו לי הודעות מלקוחות. מתי הציור מוכן, מתי אפשר לבוא לאסוף, מה קורה עם ההזמנה.
נכנסתי לסטודיו, התיישבתי מול הקנבס, הכנתי את הפלטה, ולא הצלחתי לעבוד כמו שרציתי. לפעמים ישבתי שעות מול ציור, ובסוף היום הרגשתי שהתרחקתי מהתוצאה במקום להתקדם אליה.
בשלב מסוים הבנתי שאני לא מוכן למסור לאנשים יצירה שאני לא שלם איתה. מבחינתי, גם בתקופה קשה, הסטנדרט שלי כאמן לא יכול לרדת. התקשרתי ללקוחות, הסברתי את המצב, החזרתי את הכסף וסגרתי את העסק. זו לא הייתה החלטה קלה, אבל היא הייתה החלטה נכונה.
באותה תקופה אבא שלי חלה בסרטן. בין סבבי המילואים הייתי יוצא לקחת אותו לטיפולים. המפקדים והצוות ידעו מה עובר עליי, ובכל פעם שהיה צריך, עזרו לי לצאת ולהיות איתו. חצי שנה אחר כך הוא נפטר.
אחרי תקופה ארוכה שכמעט לא ציירתי, החלטתי לצייר אותו.
פרשתי קנבס גדול ולבן, והצבתי לעצמי מטרה לסיים את הציור עד אזכרת אחד עשר החודשים שלו. במשך ארבעה חודשים עבדתי עליו בין סבבי מילואים. תכננתי, תיקנתי, ערבבתי צבעים, בדקתי אור וצל, עומק, מבנה, הבעה ופרטים קטנים. חזרתי שוב ושוב לפנים, לעיניים ולמבט, עד שהרגשתי שזה הוא. היו ימים שזה הרגיש פחות כמו לצייר ויותר כמו לשבת איתו. זה היה הציור המורכב והמושקע ביותר שעשיתי בחיים.
ושם הבנתי שחזרתי.
חזרתי לעבוד כמו שאני אוהב, לשבת מול יצירה, לבדוק, לתקן, לדייק, ולהמשיך עד שהתוצאה מרגישה נכונה.
היום הסטודיו שלי מלא ביצירות חדשות וברעיונות. ואחרי כל מה שהיה, לראות יצירה שלי תלויה בבית, במשרד או בכל חלל שמישהו בחר להשקיע בו, זה מרגש אותי יותר ממה שאני יודע להסביר. בשבילי, זה הניצחון הקטן שלי.
תודה לכולכם. לאלה שבחרו ציור שלי לחלל שלהם, ולאלה שפרגנו, עקבו, שיתפו או נתנו לי כוח להמשיך. יש עוד הרבה בדרך.
אני מזמין אתכם להיכנס לגלריה וליהנות מהעבודות. אולי אפילו לשאוב מהן השראה לחלל שלכם. ואם יש לכם שאלה, רעיון, פנייה או הערה על האתר, תכתבו לי.
